החלטה בתיק עע"ם 7917/12

1.         לפניי בקשה למתן צו ביניים עד להכרעה בערעור, אשר הגישו המבקשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהלים, מיום 11.10.2012, בעת"מ 37272-06-12 (כב' השופטת י' שיצר), בגדרו נדחתה עתירת המבקשות לביטול הרחקתן ממדינת ישראל.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.       המבקשת 1, הינה אזרחית הפיליפינים, ילידת 1965, אשר נכנסה למדינת ישראל ביום 25.12.1997, באשרת תייר מסוג ב/2, ומיום 25.3.1998, היא שוהה בארץ ללא אשרה בתוקף. המבקשת 2, היא בתה של המבקשת 1, אשר נולדה בישראל ביום 10.7.2004 (להלן: הקטינה).

3.       ביום 8.8.2010, הגישו המבקשות בקשה לקבלת מעמד בישראל, בהתאם להחלטת ממשלה מספר 2183, שעניינה מתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל (להלן: החלטת הממשלה).

4.       בעקבות היותו של אבי הקטינה, מר משה פורת, אזרח מדינת ישראל, ניתן, ביום 31.1.2012, פסק דין הצהרתי, לעניין אבהות, בבית המשפט לענייני משפחה, לפיו הקטינה הינה בתו של מר פורת. ביום 23.4.2012, נרשמה הקטינה כאזרחית ישראל, בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה.

5.     ביום 23.4.2012, הודיע המשיב, באמצעות מכתב, למבקשת 1, כי החלטת הממשלה אינה חלה עליה, בהיותה של הקטינה אזרחית ישראל, השוהה כחוק במדינה, ומשכך התבקשה המבקשת 1 לצאת ממדינת ישראל תוך 30 ימים.

6.       בהמשך, ניתן פסק דין בהסכמה, בבית המשפט לענייני משפחה, לפיו משמורת הקטינה תהיה אצל אימה, המבקשת 1 בלבד, עד הגיעה של הקטינה לגיל 18.

7.       ביום 20.6.2012, הגישה המבקשת 1 לבית המשפט המחוזי עתירה נגד החלטת המשיב, ובקשה למתן צו ביניים, אשר יימנע את הרחקתה מישראל עד להכרעה בעתירה. ביום 2.9.2012, ניתן צו ביניים על-ידי בית המשפט, האוסר על הרחקת המבקשת 1, עד להכרעה בעתירה שהוגשה על-ידה.

ביום 11.10.2012, התקיים דיון בבית משפט קמא, בעניינה של המבקשת 1, במהלכו הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט, לפיה יינתן נגד המבקשת 1 צו גירוש מישראל, שלא יבוצע לפני ה- 17.12.2012, על מנת לאפשר לה להתארגן.

בסופו של הדיון, ניתן פסק דין, בזו הלשון:

"יפה עשו הצדדים שהגיעו לכלל הבנות, כך שיתאפשר לעותרת 2 [המבקשת 1 - א.ש.] לעזוב את הארץ תוך התארגנות מתאימה, שעל כן ניתן נגד העותרת 2 צו גירוש שלא יבוצע לפני 17.12.2012, שהוא המועד האחרון לעזיבת העותרת את הארץ, וזאת כדי לאפשר לה להתארגן.

כמו כן מקובל על העותרת כי לא תגיש כל הליך נוסף או עתירה מכל סוג שהוא".

הערעור והבקשה למתן צו ביניים לתקופת הערעור

8.      על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, ובמקביל הוגשה בקשה למתן צו ביניים, המונחת לפניי, שבגדרה התבקשתי להורות למשיב להימנע מהרחקת המבקשת מישראל או מהעברתה למשמורת עד להכרעה בערעור.

9.       בבקשה הקצרה למתן צו ביניים נטען, כי סיכויי הערעור טובים, שכן פסק דינו של בית משפט קמא הינו בלתי סביר, ומהווה פגיעה ממשית בכבוד המבקשת 1 כהורה לקטינה, ופגיעה בזכויותיה הבסיסיות של הקטינה. אשר למאזן הנוחות, נטען על-ידי באי כוחה החדשים של המבקשת 1, כי במידה שהיא תשלח למשמורת, ולאחר מכן תורחק מן הארץ, יגרם לה ולקטינה נזק רב בלתי הפיך. שהרי, במידה שהמבקשת 1 תגורש מהארץ, תאלץ הקטינה לעמוד בפני אחת משתי האפשרויות: להצטרף אליה, בהיותה של המבקשת 1 בעלת המשמורת היחידה על הקטינה, ולחיות חיי עוני ודלות בפיליפינים; או לחילופין להישאר בארץ לבדה.

תגובת המשיב לבקשה

10.      לטענת המשיב, סיכויי הערעור קלושים, שהרי פסק דינו של בית משפט קמא נתן תוקף להסכמת הצדדים, ואף הוסכם במסגרתו כי המבקשת 1 לא תגיש כל הליך נוסף או עתירה מכל סוג שהוא. עוד נטען, כי מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין שניתן בהסכמה הינה מצומצמת ביותר. בנוסף, כך לגישת המשיב, המבקשות לא הרימו את הנטל להראות, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתן, וכי הימנעות ממתן הסעד הזמני, תסב למבקשת 1 נזק בלתי הפיך.

דיון והכרעה

11.      לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בערעור ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן, בדוחק רב, להיענות לבקשה למתן צו ביניים האוסר את הרחקתה של המבקשת 1 מישראל, עד להכרעה בערעור שהוגש על-ידה.